חדר משלה

בעולם המיילדות אנחנו עוסקות ועוסקים רבות בטראומה, בפגיעה, בצריבה עמוקה של חוויות קשות שהולכות עם נשים במשך חיים שלמים… ויחד עם זאת לפעמים מגיעה הזדמנות. הזדמנות לחוויה מתקנת, הזדמנות לריפוי…

וכך הגיעה אלי ל׳, רק בת 22 וכבר לקראת לידה שנייה. וטיילנו באופן משעשע וקצת מעצבן בין חדרים לא נקיים כמצופה, ובין ציר לציר,

עד שהגענו לנחלה, חדר מספר 4.

והיא יפה, פניה חלקות ומאירות. עיניים שחורות, ובהן גם עצב. 

והיא לבד. ממש לבד.

ולמרות הלבד שלה- היא מתבוננת בי עמוקות, לא מהססת ואומרת- 

אני צריכה חוויה מתקנת. 

אני מתרשמת בליבי, וגם במילותיי, ואומרת לה-

זו בקשה מופלאה! איזו זכות עבורי להיות כאן בשבילך, בואי תספרי לי בבקשה מה אנחנו צריכות לתקן?

וללא היסוס-

״הלידה הראשונה לא התחילה בלידה, היא מספרת בבהירות. היא התחילה קצת אחרי החתונה- אז נכנסתי להריון כל כך מהר, ואנחנו בקושי מכירים… ואז הגיע הסגר הראשון. ואני לבד בכל הבדיקות, אני לבד כל כך… אף אחד לא יכול ללוות אותי או להכנס. זה הרגיש נורא. והוא- הוא לא הצליח להתחבר. פשוט לא הצלחנו להתחבר. מזל שיש לי את אמא. היא מבינה. 

ועדיין- אני בביתי, ועברתי לגור רחוק, ואסור לנסוע ולבלות ביחד. כי יש סגר…

והנה הלידה מגיעה. ושוב- לבד בחדר לידה כי לבעלי אסור לגעת בי ולאמא שלי אסור להכנס. 

ולמרות שהלידה התקדמה מצויין מגיע הרגע האחרון- והיא חותכת אותי. והחתך שלה ממשיך ואני נקרעת כל כך שצריך להעביר אותי לחדר ניתוח לתפירה בהרדמה מלאה. ובעלי חושב שאני מתאוששת ופתאום שומע שאני לא. ונחרד. גם הוא בטראומה. ענקית. הוא גם היה בדיכאון אחרי הלידה- ואז כעסתי, כי אני צריכה להיות בדיכאון ולא הוא… 

ואני הנקתי ופתאום אני שוב בהריון. 

וואו! איזה סיפור! 

זה כל מה שאני אומרת. 

זה סיפור עצום, מלא שלבים, מלא בדידות, קשה. 

איך הקורונה הפכה לנו את המציאות לבודדה כל כך. איך זה קשה להביא ככה ילדים לעולם. אני יודעת, גם אני הייתי שם אמרתי לה בכנות (ומסתבר שילדתי חודשיים לפניה…) 

והיא מתחברת, המבט שלה נוצץ, גומה ענקית מופיעה - אז את מבינה אותי באמת! היא מצהירה. ואני מסכימה. ודומעת מעט בעצמי. 

ומפה לשם, נעשו הצירים מורגשים יותר, ולפני הכל אני דואגת למרדים יעיל, ויש לנו אפידורל. והבטחותיי נענות- הכאב שוכח. הכל בסדר. 

בנוסף אני מבטיחה לה- לא משנה אם יהיה קרע והלוואי ולא! אבל גם אם כן- לא תעלמי לאף אחד לשום מקום. הכל ידובר. ובכלל- שום דבר לא יקרה בלי שתסכימי, בלי הסבר, בלי שתהיה תקשורת מלאה על המתרחש. והיא מכניסה נשימה עצומה. 

ואז אנחנו ממשיכות לדבר וסיפוריה נובעים ממנה כמו רק ביקשו מקום ואני יושבת על מיטת הלידה שלה ופתאום אומרת מהבטן- 

יש שלט על הדלת של החדר שלך וכתוב עליו- ״חדר החוויות המתקנות״. עבורך, עבור בעלך, עבור אמא שלך, עבור הזוגיות שלכם. עבור כולם. 

היא מחייכת חיוך גדול וגומתי ולגמרי מסכימה.

 ואז מגיעה אמא, ואחותה ורגע אחריה גם בעלה, והתינוק בן השנה וחצי איתו, ולמרות התכונה הלא שגרתית אני ממשיכה- כי אנחנו כבר צוות- ומספרת לכל הנוכחים מה שם החדר שלה- ״חדר החוויות המתקנות״. עבור כולם. והיא שותפה מלאה, מהנהנת. 

ופתאום אחרי האפידורל מגיעה פתיחה של 7 ס״מ רכים, וממש קצת אחרי כן בפתיחה מלאה והראש קרב, ממש בלי שעשינו הרבה בכלל. 

״את פשוט מדהימה!״ אני אומרת לה- ואת יודעת למה?

כי בדרך שבה את מחוברת לכאב, ומבטאת אותו את פותחת פתח עצום לריפוי. את יוצרת מציאות חדשה. את מלמדת את מי שמולך לרפא אותך. ולכן את מדהימה. 

והיא נרגשת, מחפשת את בעלה והוא בדיוק באמצע תפילה, וזה גם בסדר, כי הוא מחובר ושמח אם כך,

ולכן אמא פה כל כולה נרגשת כל כך ועוזרת, 

ולא להאמין - היא מקשיבה לציר והתינוקת המתוקה יוצאת בתוך שלוש לחיצות קשובות ובזמן שהיא יוצאת היא גם מושיטה ידיה הקטנות קדימה ולמעלה, לעבר אמה שמחבקת אותה חיבוק ענקי, ודומעת- איזו לידה! 

ופעיית בכי עדין נשמעת, ותינוקת מחובקת על חזה אימה הגיבורה. 

ואין לתאר את ההתרגשות כשרק קרע קטנטן שאני תופרת בקלות הוא תוצאת הלידה. 

ובעלה צועק מבחוץ- אני לא מאמין!! אתן עובדות עלי! ונכנס כדי לקחת לידיו את הקטנה ולדמוע- כולנו ביחד כאן, ורק נולדת. ברוכה הבאה אהובה🥰

וכמה מחובר הוא נשמע… 

ואהבה ממלאת את החדר הזה- 

״חדר החוויות המתקנות״.  

איזה מזל שזה השם שנתנו לו, 

ואיך אפשר ליצור מציאות.