סיפור על חושך ואור

משמרת בוקר בחדר לידה... תמיד מסקרן ומרגש לזלוג מעולם משמרת הלילה ולתפוס בקצה החוט של הבוקר שמגיע. עבור היולדת זה FADE IN OUT FADE משונה כזה אני משערת... מיילדת שטיפלה בה שעות בחשיכה הולכת טרוטת עיניים ובמקומה נכנסת אחרת חדשה, ערנית, מישהי להתרגל אליה. לסמוך עליה בלי

להכיר.

 אני עושה אל תוך החדר צעד עדין ומכבד, מסיטה וילון בזהירות ונכנסת מתבוננת ומקשיבה- גומעת כל רמז פיזי ואנרגטי כדי להשתלב בסיפור כמה שיותר ברכות.

והבוקר כך נכנסתי לחדר שלי, ומיילדת הלילה מסרה לי בפשטות - לידה רביעית, הלידה השלישית היתה לידת IUFD עם תאומים ("לידה שקטה") לפני פחות משנה.

מבחינה מיילדותית- בלון נפלט במחלקה. פה התחילו פיטוצין. עוד לא בלידה בכלל אבל כן עשינו אפידורל.

הראש של התינוק כל כך גבוה ולא מבוסס שכבר העלו את המושג "ניתוח קיסרי".

וזהו.

הרגשתי את החדר קצת שקט מדי, קצת מוצף ודחוס.

ונשארתי עם הזוג.

אחרי שהצגתי את עצמי הוספתי- אתם עוד לא מכירים אותי ואני לא אתכם אבל חשוב לי שתדעו שכל מה שאתם מרגישים היום הוא לגיטימי. ובחדר הזה לפחות מותר הכל.

זה אפילו בסדר אם אתם לא לגמרי שמחים לקראת הלידה.

שם הבעל הוצף דמעות רועדות והסתכל עלי בעודו אומר- נכון, ותודה לך.

אז דיברנו על כמה מורכב זה לא להספיק ולהתאבל וכבר לגלות הריון חדש. לא להקשר אליו בגלל הפחד והכאב המציף- עוד כה טרי, אבל כן הבטן גדלה, וכן התינוק בשלו, בועט וחיוני. הוא גם עולה יפה במשקל כך שנדרשו בירורים נוספים- ועדיין החיבור אל התינוק הזה היה חלקי והבית עוד עצוב ולא מעכל.

יש אחים גדולים- הם מספרים שהם בטראומה מאמא שהולכת עם בטן לבית החולים. וחוזרת בלי.

ועלו לכולנו דמעות, ולא שאלתי כלום רק נתתי להם לספר לי, בשלבים את כל מה שהיה על ליבם. גם את מה שלא נעים להגיד... ועוד לא פתחתי את הפיטוצין מחדש לאחר שהופסק לפני האפידורל אבל במוניטור נרשמו צירים סדירים. והתינוק הזה, האסרטיבי ומלא החיים הפגין ניטור קופצני ובריא כל כך- כאילו הרגיש צורך להנכיח עצמו מול הוריו הכאובים.

האוויר בחדר הלך והתדלל, הגוונים התבהרו, אפילו חיוכים עלו שם.

אני מרגישה אותו זז- היא אומרת לפתע. בא לי כבר לראות אותו בעצם.

ואז ברשותה בדקתי אותה כדי לגלות שהראש של התינוק מבוסס היטב, כמו קיבל אישור לרדת אל העולם הזה.

בזמן הבדיקה שלפוחית מי השפיר הגדושה פקעה כמעט מעצמה. השכבתי אותה על צידה, ליטפתי כתף ונתתי להם קצת זמן בשקט, ביחד.

כעבור רבע שעה משהו קרא לי להכנס והם שמחו- והיא אמרה: אני חושבת שאני מרגישה לחץ.

בדקתי כדי לגלות אותה בלידה ממש.

נראה שהגיע הזמן לפגוש את השובב הזה, מלא החיים הזה.

מוכנים?

והם מוכנים, היולדת נכנסת לפעולה, מרגישה לי קצת מתגייסת למשימה אבל ממוקדת והבעל דומע, ומתקרב ועוזר לאשתו ללדת.

תוך שלוש לחיצות הוא נולד. שמנמן, צועק בקול גדול. הזמנתי אותה להושיט אליו ידיים, להסתכל עליו, למשוך אותו אליה. היא הססה לרגע ואז באיבחה הרימה אותו לחיבוק כל כך גדול ולהתפרקות של בכי מטלטל."אתה אמיתי, באמת הגעת אלינו" היא אמרה ורעדה.

 מתלטפים בוכים וגם מחייכים ראיתי את שלשתם בכאבם/שמחתם.

דמעתי איתם, המשכתי בטיפול בנחת, בשקט, בנשימה שנדרשה גם עבורי.

כשנפרדנו התחבקנו- היולדת ואני- והיא אמרה לי: את יודעת מה מוזר? זו היתה הלידה הכי קלה אי פעם. וגם הכי נעימה.

זה מוזר וגם לא אמרתי לה. הכאב היה איתנו, השמחה הופיעה גם ובכל התהליך את ואתם הייתם מחוברים ונוכחים וכנים. היה לכם מקום להכל.

כשהלב במקום הנכון הלידה היא טובה.

ואתם משפחה קסומה ומלאת אהבה, וחיים.

קחו את הזמן והמשיכו לתת כך מקום הכל. ותגדלו את המתוק הזה בהנאה ובנחת.

לאחר שנפרדנו מצאתי עצמי לוקחת נשימה עמוקה ומודה בכל ליבי פשוט על הזכות להיות שם.