בעולם המיילדות אנחנו עוסקות ועוסקים רבות בטראומה, בפגיעה, בצריבה עמוקה של חוויות קשות שהולכות עם נשים במשך חיים שלמים… ויחד עם זאת לפעמים מגיעה הזדמנות. הזדמנות לחוויה מתקנת, הזדמנות לריפוי… וכך הגיעה אלי ל׳, רק בת 22 וכבר לקראת לידה שנייה. וטיילנו באופן משעשע וקצת מעצבן בין חדרים לא נקיים כמצופה, ובין ציר לציר, עד שהגענו לנחלה, חדר מספר 4. והיא יפה, פניה חלקות ומאירות. עיניים שחורות, ובהן גם עצב.  והיא לבד. ממש לבד. ולמרות הלבד שלה- היא מתבוננת בי עמוקות, לא מהססת ואומרת-  א

מה שהכי מפחיד אותי - היא אמרה- הוא לגלות שהתינוק החליק החוצה בלי ששמתי לב. זה מתקדם לי מהר מדי. כך היא אמרה והחלה לרעוד. ואז פתחה פנקס והקריאה: ״רעידות הן תופעת לוואי נפוצה לאחר אפידורל״.  כל זה לאחר שנמסרה לי ב6:47 בבוקר היולדת בלידתה  הראשונה, אשר הפתיחה שלה קפצה מ2 ל8 במהלך ביצוע האפידורל.  ואז בעודי מציגה את עצמי לא חיכתה ואמרה- ואני רוצה שני דברים. בבקשה.  שתנגבי אותו, כי אני לא אוהבת לראות דם ואני לא רוצה שהוא ירגיש שאני נגעלת ממנו. אבל את המשחה הלבנה? תשאירי. כי אמרו ל

משמרת בוקר בחדר לידה... תמיד מסקרן ומרגש לזלוג מעולם משמרת הלילה ולתפוס בקצה החוט של הבוקר שמגיע. עבור היולדת זה FADE IN OUT FADE משונה כזה אני משערת... מיילדת שטיפלה בה שעות בחשיכה הולכת טרוטת עיניים ובמקומה נכנסת אחרת חדשה, ערנית, מישהי להתרגל אליה. לסמוך עליה בלי להכיר.  אני עושה אל תוך החדר צעד עדין ומכבד, מסיטה וילון בזהירות ונכנסת מתבוננת ומקשיבה- גומעת כל רמז פיזי ואנרגטי כדי להשתלב בסיפור כמה שיותר ברכות. והבוקר כך נכנסתי לחדר שלי, ומיילדת הלילה מסרה לי בפשטות - לידה

משמרת עמוסה, הכל מרגיש כמו בלאגן, אני עם סטודנטית מתוקה וזה נחמד אבל מוסיף מלל ועוד חלק מהמוח שמוקדש לה… ובתוך כל זה ״מורידים לך לידה...