קצת כמו תאונת דרכים...

לא מתוכננת. מפתיעה וכואבת. סיפור של לידה טבעית מפתיעה.

היא נכנסה על אלונקה בבגדיה, נאנקת… זה לא היה החדר שלי כלל אבל רצתי לעזור כי היולדות שלי היו מטופלות ורגועות. וחדר לידה גועש, מיון מלא ואין רגע דל.

היי, אני מחייכת- אני מאיה. איך קוראים לך?

חנה (שם בדוי) - היא עונה ואז בא ציר ושוב היא שולחת יד לגב התחתון, עוד לא עברה למיטה, והמיילדת שליוותה אותה צריכה כבר לחזור לעמדתה…הכל עמוס.

הצעתי לה לעבור על הברכיים למיטה, הצעתי לה לבחור איזו תנוחה שבא לה, אבל היא חצי משותקת מפחד וכאב לא מוצאת את עצמה. ומתיישבת.

מחליפה את בגדי השבת בכותונת פתוחה של בית החולים, אני מהר ובעדינות פותחת וריד ולוקחת בדיקות דם. מחכות לציר הבא. דופק נשמע מקפץ ושמח.

השעה 22:34 ואני שמחה להספיק לעזור לפני סיום המשמרת.

היא מבקשת להבין מה קורה, האם אפשר להספיק אפידורל? היא עוד לא ילדה בלי, כבר פעמיים… אני בודקת בעדינות ומבינה שאפידורל לא יהיה פה. הראש קרוב, הפתיחה כמעט גמורה. הכל מרגיש בשל… והמים פוקעים מעצמם…

ואז מגיע עוד ציר, ואמא שלה איתה מעודדת ומחזקת ומסבירה לי כמה קשה לה. אני כל כך מבינה! ועדיין מתפעלת- כי ההחזקה שלה מדהימה. התנאים מושלמים ללידה מהירה ועדיין היא מחזיקה את עצמה מללחוץ. ממש מתאפקת אל מול צירי ענק שגורמים לה להאנק ולומר ״אני מתפרקת״…

אני יודעת יקירה, זה מרגיש שמתפרקים. זה בדיוק זה. אנחנו מוותרות ומתמסרות, אנחנו קצת מתות בדרך, אנחנו מתפרקות לרגע- ורק כדי להתחבר בחזרה קצת אחרת. נשים חזקות, נפלאות שכוחן בבחירתן לוותר. לפעמים.

ובמקום תינוק נולד מאבק.

הראש מציץ, הלחץ עצום, ואין מקום להתמסרות- אלא איפוק והחזקה.

כולנו נושמות בקושי, חם בחדר, עוצמות הצירים והאיפוק חזקות באותה המידה.

ואני מבקשת קשר עין ומקבלת- ספרי לי מה קורה שם? מה את מחזיקה? מה מפחיד?

והיא- אני לא יודעת מה קורה לי, אני לוחצת והוא לא יוצא. אני עומדת למות.

אמא שלה מתחילה להתפלל ואני מרגיעה- היא לא מתה, היא הכי חיה שיש. היא פשוט עוד רגע יולדת אדם שלם בלי הרדמה לראשונה. היא לא תיכננה כך, זה מפחיד.

ולה- אני איתך. את לא לבד. הכל בסדר גם אם מרגיש שלא.

עוד ציר, עוד לא-לחיצה, ועוד אחד ושוב… הראש מציץ, שיערות שחורות יפות, ועוד אין תינוק. רק יבבות ופחד.

משנות תנוחות, נושמות, מזיעות- אמא ,יולדת ומיילדת ותינוק אחד גדול שמבקש לצאת לעולם.

אני מסתכלת על השעון ומבינה שחציתי את קו המשמרת שלי. אבל לא אעזוב אותה עכשיו…. כולי איתה.

הראש מתקרב ממש, תיכף אל נקודת האל חזור, ואני מעודדת- זה תיכף נגמר!

ואז היא זורקת ידיים לאחור וצועקת- זהו. אני לא רוצה יותר. לא יכולה להמשיך.

אמא שלה מזדעקת- מה פתאום?! את צריכה ללדת!

אבל אני זזה לאחור ואומרת בקול רגוע- אוקי, אין בעיה. כולנו משחררות את הלידה הזו, לא צריך…לא בכוח.

היא מסתכלת עלי מופתעת, כואבת, ואז בא עוד ציר גדול-

ואני רואה שזה קורה דווקא עכשיו. כשלא חייבים. ובאה צעקה והנה מגיע התינוק, בדיוק כשלא יכלה יותר להכיל לרגע את האיפוק.

והוא נולד גדול, כבד, מרשים. 4255 קג׳ של גבר קטן. סבלני להפליא. מתוק.

ואמא שלו- ללא שריטה- לא רוצה לחבק ולראות. ואני אומרת- זה בסדר. זה ממש קשה עכשיו. הכל כואב. ממש כמו אחרי תאונה… לא תכננת כך. זה פשוט קרה. וזה כאב והפחיד.

ולאט היא נושמת, ופוקחת עיניים. ומבינה שהיא פה, איתנו. ויש תינוק.

ולאחר שהשילייה נולדת שלמה, מגיעה השאלה- הוא בסדר?

ואני מביאה לה אותו לחיבוק גדול ראשון של אמא ובן, שעברו מסע משוגע רק הרגע. והחיבור מיידי.

אני מלטפת את שניהם ברכות ומברכת להחלמה טובה ומיטיבה ולאמהות שלמה ושמחה. לחיים טובים.

מוסרת למיילדת המדהימה שמחליפה אותי בחדר, ויוצאת הביתה, יודעת שיהיה קשה להרדם מהר הלילה…

אבל כל כך, כל כך אוהבת את העבודה שלי ❤️