שתי אמהות

מתחילה משמרת בחדר רחוק, לידה ראשונה שנכנסה בפתיחה גדולה והיא לא מספיקה אפידורל… אני מרגיעה, נושמת איתה, מנחה אותה, מרככת, מזדהה עם הפחד העצום ועם תחושת ההתרסקות הבלתי נמנעת- מציר לציר היא מתמסרת- ויולדת תוך צירים ספורים תינוקת מתוקה להפליא, עירנית וחלקה- מיד אביה ניגש ללא היסוס, דומע ואומר: כמה שהיא יפה! היא יפהפיה! תראי אותה- היא מדהימה!!! אבא מאוהב… מהחודש השלישי אני מדבר איתה -אל הבטן- ואוהב אותה. והיא כאובה כל כך, מחוברת שמחה וכאובה.

ויש קרע קטן ותפירה. זו עוד התמודדות שדורשת אותי להסביר ולהרגיע- לאפשר לה לסיים את הלידה באמת בטוב ובשליטה. לאחריה אני עוברת להיות אחראית על חדרים אחרים. משאירה לידה ראשונה נהדרת מאחוריי.

פוגשת את היולדת הבאה, ואת אמה המודאגת. שתיהן מרגישות מוזנחות כי עבר זמן מאז שקיבלו התייחסות ויש פה לידה שצריך לקדם. יש הוראה לפיטוצין אבל עוד לא התחילו וגם היא מפחדת מהכאב…

הרגשתי כמה עצורה שם האנרגיה ופשוט ביקשתי רשות לשבת בקצה המיטה,

ושאלתי- מה שלומך? מה קורה פה בחדר? מבטיחה שמהרגע הזה ועד שהתינוק שלך בחוץ אני איתך. או לפחות עד שאסיים את המשמרת, ויש עוד הרבה שעות עד אז☺️

ספרי לי למה את זקוקה-

״היו לי שלוש לידות- אחת במלקחיים ושתיים בואקום. אז אני לא יכולה ללדת לבד. ואני מפחדת מה״פיצוצים״ הזה. ולא רוצה שיכאב לי…״

ואני עונה מיד- אז בואי ואספר לך איך זה עובד אצלי-

הלידה היא שלך. הגוף שלך. התינוק שלך.

גם אם הצירים מתחילים דרך הוריד ולא מהמוח עדיין יש פה תהליך פיזיולוגי לגמרי והוא בידייך!

מתי שתגידי שכואב- אזמין מרדים. מבטיחה. ואפשר גם לסגור את הפיטוצין. את השולטת. ואת הולכת ללדת בעצמך היום.

הרגשתי רגיעה, הרגשתי נשימה של אמא ובת שמוכנות ללכת איתי יד ביד אל תוך הלידה הזו.

והתחלנו.

די מהר הגיעו צירים תכופים וחזקים. היא נבדקת- ומתקדמת.

אני מזכירה לה שהכל נמצא בידיה וממליצה לה לנצל את הצירים כדי לעזור לתינוקי להתברג היטב באגן, והיא מקשיבה. וזזה. מסכימה להכנס ללידה.

קובעות עוד קצת זמן לאפידורל המיוחל… ולבסוף זה קורה. היא עם 5 ס״מ והמים פוקעים. מרדימה באה ועושה אפידורל חזק ומדוייק. הכאב שוכח- היא לא רוצה לזוז יותר. רוצה לישון…

בעוד שעה בערך את תלדי, והפעם בעצמך יקירה- אמרתי לה. עכשיו את יכולה לישון איך שתרצי. הלידה היא שלך.

כעבור חצי שעה אני בודקת, מרגישה את זווית הראש וממליצה בעדינות לשכב על צידה, והיא מתוך שינה מסכימה.

לא עוברות 20 דקות נוספות- ואני רואה סימנים במוניטור שקוראים לי אליה- בודקת והראש ממש בפתח. פשוט שם.

עכשיו עושים מסיבת יומולדת - אמרתי לה בשמחה.

״אבל אני לא יודעת איך לוחצים! אולי בכל זאת ואקום?״

אני צוחקת, מלטפת את ראשה ואומרת לה-

אין דבר כזה לא לדעת. זו חוכמה קדומה והיא אצלך. בואי תנסי ותראי- את יכולה!

והיא מושכת אליה את רגליה, אמה בצד אחד ואני בשני.

כולנו דומעות בזמן שב4 לחיצות היא פשוט יולדת ראש שמנמן,

לאחריו גוף מחליק- היא מבקשת אוטומטית- לא עלי!!! אל תניחי עלי!!

אני ואמה- כעת הסבתא- מלטפות את התינוק עד שהיא מסכימה לקבל אותו אל חיקה.

והיא זורחת, ואמה דומעת ואומרת- תיקנת לי את הילדה! זה פשוט נס!!

ואני עונה- ראיתי את הצלקות שישנן שם למטה, לא מתארת לי את הצלקות שישנן בלב…

וכולן מהנהנות, והיולדת אומרת- הלב שלי היה מלא צלקות. אבל הוכחת לי שאני יכולה.

-את הוכחת יקירה, אמרתי. את עשית הכל!!! את יכולה הכל. את פשוט נהדרת.

בעלה שהיה בתפילה נכנס לחדר ולא היה לו איכפת עד כמה היא מכוסה או לא- כל כך מתרגש ואומר- עוד לא ראיתי אותך ככה, לא נראה שילדת…

ואני רק אומרת- היא עשתה את זה בעצמה הפעם. מגיע לה כתר!

שריטה קטנה שתפרתי, ואנחנו נפרדות בחיבוקים נרגשים ואיחולי בריאות שלמה וחיים טובים לתינוק המתוק הזה שחייך אלי פתאום.